השפעת ההורות על הזוגיות





27.1.2020



השפעת ההורות על הזוגיות.

עד היום שבו אנחנו נישאים בעצם החיבור העיקרי הוא החיבור שלנו לעצמנו, לצרכים שלנו, למהווים שלנו, אנחנו בונים את מי שאנחנו את מה שאנחנו רוצים להיות, האישיות והאופי שלנו. לאחר החתונה החיבור שלנו לעצמנו משתלב עם חיבור בן הזוג שלנו. כך שהזוגיות שלנו בנויה משני סוגי חיבורים, מחיבור שלנו לעצמנו ומחיבור שלנו לבן זוגנו.






ככל שהחיבור לעצמנו טוב יותר, ככל שהמודעות שלנו לעצמנו גבוהה יותר כך בעצם יש לנו יותר בחירה בחיבור לאחר, אנחנו יודעים מצד אחד לשמור על עצמנו ומצד שני לתת לשני .ככל שאנחנו מודעים לרצונות ולצרכים שלנו יותר קל לנו לבקש מהאחר מה שאנחנו צריכים ואז לבן הזוג שלנו קל יותר לתת לנו מה שאנחנו באמת רוצים וזקוקים.


בשיטת "לגעת בזוגיות" לחיזוק והעצמה הקשר הזוגי אני מאמינה שחיבור זה השלב הראשון בשביל ליצור שינוי (לאחר מכן שינוי גישה ורק בסוף שינוי התנהגות) בהמשך כשמגיעים הילדים גם הם נכנסים לתוך המעגלים שכבר קיימים ובעצם תופסים חלק מהמקום במעגל, תופסים נפח. ילדים תופסים הרבה מקום בחיינו ובנפשנו, כך שנשאר פחות זמן וכוח אחד לשני וזאת למרות שבחרנו להביא ילדים ביחד לעולם מתוך מטרה משותפת.


הרבה מאוד פעמים מאז כשמגיעים הילדים אנחנו כבר פחות ופחות משקיעים בזוגיות ולמה?


פשוט מאוד, כיוון שהורות דורשת מההורים כוחות רבים, משאבים רבים, זמן ואנרגיות. מה גם שרוב ההורים חווים מחסור גדול בשינה, מה שמוריד משמעותית את רמת הסבלנות שמוביל באופן ישיר לקושי לבטא את עצמנו בצורה מיטיבה, קושי לדבר על דברים בצורה שקולה ומאוזנת , קושי להקדיש זמן לשני. כי כל מה שרוצים זה לסיים מה שצריך ולישון.


מצב זה יוצר קשיי תקשורת רבים, מריבות כעסים וחיכוכים והשיח במצב הטוב נשאר ברמה הטכנית בלבד. דבר נוסף שתורם לקשיי התקשורת הוא שאנחנו כבעל ואישה יוצאים מנקודת ההנחה שבן הזוג שלנו יסתדר גם אם נהיה לא נחמדים אליו, ואילו שהילדים זקוקים לכל תשומת הלב שלנו ואליהם אנחנו צרכים להיות נחמדים וסבלנים מתוך ידיעה שהילדים לא מסוגלים להתמודד עם הקריזות שלנו.

מה שקורה זה שאנו משתדלים להיות סבלניים אליהם ובסוף הכעסים שלנו מתפוצצים על בן הזוג, מתוך ציפייה שהוא יבין אותנו. באמת אנרגיה זה דבר מוגבל בדיוק כמו שזמן זה דבר מוגבל ולכן אנחנו צריכים לחלק את האנרגיה. השאלה היא, האם הדרך הזו היא נכונה? יש בזה מן האמת לדאוג קודם לילדים אך יש פה גם טעות גדולה.






איך בן הזוג יבין אותנו אם לא נסביר לו?

איך הוא יבין אותנו אם הוא יפגע ממנו שוב ושוב ושוב?

נכון שהוא מסוגל להכיל יותר מהילדים שלנו , אבל האם הוא לא זקוק לאמפתיה , יחס נעים והקשבה?. נכון, אף אחד מאיתנו הוא לא יכול כל, לכולנו קשה ולוחץ לפעמים, אבל השינוי הוא קודם כל בהבנה שגם בני הזוג שלנו זקוקים שנהיה נחמדים ולא רק הילדים שלנו.


הפתרון:

חשוב מאוד לזכור כמה חשובה לנו הזוגיות, תזכרו שבסופו של דבר הילדים עוזבים את הבית אבל אנחנו כבני זוג נשארים גם אח"כ ביחד ולכן חשוב מאוד להשקיע בזוגיות.

אני בטוחה שגם אתם רוצים להיות ההורים הכי טובים שרק אפשר ואולי לטובת ילדיכם קצת זנחתם את הזוגיות שלכם, ושמתם אותם במקום הראשון.

באמת זה מאוד חשוב לנו כהורים שהילדים שלנו יהיו הכי מחונכים, שיהיה להם הכי טוב שרק אפשר, שהם יקבלו את המצע הטוב ביותר לגדילה צמיחה ופריחה ואנחנו משקיעים בהם את כל הכוחות והמאמצים שרק אפשר.

רק שאנחנו בטוחים, כל אחד מאיתנו, שאנחנו יודע הכי טוב כיצד לחנך את הילדים ומה הם צריכים- פה מתחילות אי הבנות רבות, כעסים ומתחים בין בני הזוג.


כל אחד מאיתנו הגיע מרקע שונה לחלוטין וחושב על דרך חינוך שונה.


יכול מאוד להיות שזה קצת מפתיע בהתחלה בגלל שאלו דברים שחשבנו שאנחנו יודעם אחד על השני אבל לא באמת יכולנו בכלל לבדוק כשיצאנו או כשהתחתנו. בהורות שלנו אנחנו מגלים עוד צדדים בבן הזוג שלא ידענו ולא הכרנו קודם, לא תמיד קל לנו איתם, לא תמיד זה מה שאנחנו הכי אוהבים או רוצים. אבל זה בן הזוג שלנו וזו דרכו ואם ברצוננו לחיות בטוב אחד עם השני, אז צריך לקבל את השוני הזה.


פתרון:

שתדעו שילדים מתמודדים מצוין ומבחינים בצורה מדוקדקת בהתנהגויות השונות של ההורים.

להפך, עבור הילד זה בסדר שיש שני הורים שונים ואפילו משמעותי וחשוב.

לא סתם אלוהים ברא איש ואישה שהם שונים במהותם. לילדים שלנו אין שום בעיה או קושי לקבל את השונות הקיימת בינינו ההורים, להפך הילדים יודעים היטב מה השוני וכיצד להתנהג ולהתנהל מול כל אחד וכל הורה תורם לפיתוח הילד מזווית שונה ובדרך שונה.

לעיתים רבות סגנונות חינוך שונים משלימים זה את זה והילד נהנה מצורות הסתכלות שונות על העולם.

מכירים את זה שלאחד מכם הילד מגיב באופן שונה ולאחר באופן שונה- גם אם זה בדיוק על אותו הנושא? למה? כי הילד פשוט יודע לזהות ולהבין מה בדיוק כל אחד מההורים מביא איתו לקשר.

נראה שלילדים אין קושי עם השונות הקיימת בין ההורים, הקושי הוא שלנו המבוגרים, אנחנו בטוחים בצדקנו ומאוד קשה לנו לקבל מגוון דרכים שונות.

זה נובע ממקום ממש טוב, זה נובע מכך שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו הכי טוב שאפשר, אבל משיג תוצאה ממש לא טובה.


פתרון:

במקרים בהם אנחנו בטוחים שאנחנו פועלים בדרך הנכונה אני מציעה לנסות לשכנע את בן זוגנו באמיתות דרכנו, בצורה של שיח משתף ומכבד.

אבל גם תבינו שלא סוף העולם אם בן הזוג יפעל אחרת. והכי חשוב שתזכרו שמריבות על חינוך הילדים לא תורמות לכם כבני זוג ובוודאי לא תורמות לילדיכם. כולנו רוצים להיות הורים טובים ורוצים בטובת ילדינו. אם כבר מדברים על טובת הילדים אז חשוב להבין שהאווירה בבית משפיעה מאוד על פניותו הנפשית של הילד להתפתח ולהתקדם ולכן חשוב להקפיד על אווירה טובה בין בני הזוג ובניהול הבית. ילד שחווה בית של מריבות וויכוחים רבים יותר קשה לו להתפתח רגשית בצורה בריאה וטובה.


מריבות בבית יוצרות אי שקט אצל הילד ולעיתים משפיעות על התנהגות לא תקינה שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות כמו למשל פחד ועצבנות. לעומת זאת, אווירה נעימה בבית בין ההורים לילדים ובוודאי גם בין שני ההורים מסייע להתפתחות רגשית תקינה ובריאה של הילדים (עד כמה שיש ביכולתנו להשפיע)


פתרון:

אם אתם רוצים לטובת הילדים, אז תדעו שיותר חשוב להם שתהיו נעימים אחד לשני מאשר שתבחרו בדרך הכי נכונה ומדויקת עבורם ותריבו בשביל זה.

הדרך בה אנחנו כהורים מנהלים שיח , מגיעים להחלטות ביחד ומתנהגים אחד לשני יש השפעה רבה על עיצוב עולמו הנפשי והכלים לחיים שרוכש הילד. כלומר יש לנו ההורים השפעה על עיצוב אישיותו.

הם סופגים, קולטים ומבינים מה שמתרחש סביבם בצורה יוצאת דופן, הם ממש מרגישים מה שקורה ומגיבים בהתאם לכך. הם מסתכלים עלינו כיודעים והמבינים והחזקים והיכולי כל ופשוט רוצים להיות כמונו.

כבר מינקות הם ממש שמים לב להתנהגותנו ההורים. באופן מודע ולא מודע הם מפתחים סוג של "רדאר" לנוכחות ולהתנהגות שלנו ומחקים אותנו בצורת החשיבה, בדפוסי החשיבה, באופן שבו אנו מבטאים רגשות ואפשר אפילו לראות שיש דימיון בתנועות הגוף, בהבעות וכו.. אני רוצה לתת דוגמא.


דני ילד בן 5 כל דבר צועק, משהו לא מתאים לו- צועק, רוצה לבקש משהו- צועק, וכן הלאה. להורים שלו כבר נמאס ממש מההתנהגות הזו, לא משנה כמה ביקשו ממנו לדבר שקט הוא צועק. ההתנהגות הזו ממש הפריעה להם. הם פנו אליי לשאול בעצתי ואני מיד הבנתי את הבעיה (הזוג היקר מגיעים אליי לטיפול זוגי אז אני מכירה את הדינמיקות השונות). בשיח בין ההורים לילדים אין כמעט צעקות אך עם זאת, בתקשורת ובקשר בין זוג מקסים זה, יש צעקות באופן תמידי, כמעט כל דבר נעשה ביניהם בצעקות, ניהול השיח, החלטת ההחלטות וכו'.

אז תגידו לי אתם, איך אפשר לבקש מילד לדבר בשקט כשהוא שומע שאנחנו צועקים? בנוסף לכך. שאלתי את הזוג המקסים איך הם מגיבים לצעקות שלו, והם אמרו שהם מאוד כועסים ונמאס להם, אז הם צועקים עליו שלא יצעק. מה דעתכם על העניין? אני מאמינה שהבנתם. שימו לב שההתנהגויות שלנו חוזרות אלינו בלי שאנו שמים לב לכך . הילדים שלנו כל הזמן מחקים אותנו, מנסים להיות כמונו, ללמוד ממנו, להיות גדולים, להיות כמו אמא ואבא. אם כך הרי לא פלא שדוגמא אישית היא בסיס משמעותי לחינוך.


מה זה חינוך?

חינוך הנו הכנת הילד למה שהוא עתיד להיות. פעם שאלו אותי איך לימדתי את הילד שלי לומר בבקשה ותודה, בתחילה גיחכתי ואמרתי שאני לא לימדתי אותו את זה, ואולי למד את זה בגן או במקום אחר. אחרי חשיבה מועטה הבנתי שהילד המתוק שלנו , בן 3, למד את זה מהדרך שבה אני ובעלי מדברים אחד לשני, ולילדים.

אני לא אומרת לו תגיד תודה/ בבקשה, אלא פשוט כשאני נותנת לו משהו אני אומרת בבקשה, וכשבעלי היקר מכין אוכל או לוקח חלק בפעולות הבית אני אומרת לו תודה. מילות ההודיה והתקשורת הנכונה הזו מלמדת את בננו לפעול בעולם (זה בדיוק העניין של דוגמא אישית).


פתרון:

שימו לב להתנהגות שלכם מכיוון שהילדים לומדים מכל התנהגות שלנו, גם מהאופן בו אנחנו מתיחסים האחד לשני וגם מהדרך בה אנחנו מגיבים אליהם, פשוט כי הם מחקים אותנו.

ופה נכנס מקומה של הדוגמא האישית. רבות נכתב כבר על דוגמא אישית בהורות ועד כמה זה חשוב לחינוך הילדים, אני לא מכירה אדם שעוסק בהדרכת הורים שלא מדבר על זה. באמת חשוב להבין שדוגמא אישית, זה אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חינוך הילדים, אם לא הגורם הכי משמעותי. לפני כמה זמן פגשתי אמא אחת שחיכתה המון זמן במעבר חצייה ולא חצתה עד שהאור התחלף לאור ירוק, אני הופתעתי ולא בגלל שאני עבריינית תנועה או משהו כזה אלא בגלל שזה היה רחוב צדדי שעד שמגיעות לשם מכוניות זה נצח, והיא עמדה וחיכתה. שאלתי אותה לפשר הדבר היא ענתה לי בצורה פשוטה, אני אמא ואני לוקחת את זה איתי לכל מקום, רק ככה הילדים שלי ילמדו איך להתנהג, אם כמו שאני מחנכת אותם אתנהג ככה בכל מקום אז הם באמת ילמדו.

אז אולי זה ספציפית קצת מוגזם מבחינה מעשית אבל מבחינה רעיונית ותפיסתית זו דוגמא מקסימה להבנה והפנמה עמוקה של משמעות הדוגמא האישית בחינוך הילדים.


פתרון:

אחד הדברים החשובים להבין בחינוך ילדים זה שלרוב אם אנחנו נתנהג שונה ונפעל שונה אז גם התגובה של הילד תשתנה. במקום לנסות לשנות את הילד, ננסה לשנות את עצמנו.

הבשורה המשמחת פה היא שלשנות את עצמנו זה דבר הרבה יותר קל מאשר לשנות את האחר, כי אז זה בבחירתנו החופשית "אין הדבר תלוי אלא בי"

(עבודה זרה יז א). ואילו כאשר רוצים לשנות את האחר זה קשה יותר כי איננו שולטים במה שקורה אצלו, איננו בעלי הבית וגם אין לנו אפשרות לשלוט בבחירות שלו. אז במקום לחנך את ילדינו נחנך את עצמנו. דרך אגב, זו אחת מהדרכים שאני הכי מאמינה בהם בזוגיות, מאמינה ש"יחס גורר יחס" ומאמינה שאם כל אחד מאיתנו ישנה את עצמו אז גם הצד השני ישתנה. אני יודעת שלרוב אנחנו בעיקר מרגישים שאם רק בן הזוג היה משתנה אז הכל היה אחרת. אם בעלי רק היה עוזר יותר/ אם אישתי רק הייתה מפסיקה לבקר ולהתלונן על כל דבר וכן הלאה.


אבל שתדעו שיש לכם יכולת השפעה אפילו יותר גדולה ממה שאתם חושבים, נראה לכם תמוה? אתן לכם דוגמא ממש מעניינת דווקא לא מתחום הזוגיות. בתפקידי אני מטפלת רגשית בתנועה (שילוב גוף- נפש) ומגיעה אליה בחורה יקרה לטיפול כבר זמן מה, אחת הדברים שיוצא לנו לדבר עליהם זה הקושי שלה לתת מעצמה במיוחד כשזה נוגע לכסף.

פעם אחת היא באה וסיפרה לי שהיא ממש מופתעת אבל היא פתאום מוצאת את עצמה קונה לאחותה בנדיבות הלב ולא רוצה שהיא תחזיר לה.

ניסנו להבין מה קרה, מה שקרה זה שאחותה במשך תקופה (לא קצרה) נתנה לה בשמחה ובנדיבות בלי שום בקשה או רצון לקבל חזרה, דווקא בגלל שהיא בכלל לא רצתה לקבל בחזרה פתאום הבחורה יקרה הרגישה צורך לתת לה מכל הלב, כי באמת ש"יחס גורר יחס" נתינה גוררת נתינה, כעס גורר כעס וכן הלאה.


ואם נקח את זה לחיים הזוגיים אז ככל שתתנו יותר ומכל הלב ולא תתנו בשביל לקבל אלא בשביל לתת אתם תראו איך זה ישפיע על השמחה והקשר ביניכם.

כשאתם רוצים לשנות משהו תנסו להבין איך אתם יכולים להתחיל שינוי מעצמכם ואתם תראו איך זה גורר ומוביל שינוי אצל בן הזוג.


ולכן יש לא מעט פעמים שמגיעים אליי לטיפול זוגי רק צד אחד (במידה והצד השני לא מוכן לעשות שינוי) וזה מדהים ממש כמה השפעה יש לנו ושאפילו ככה אפשר לייצר שינויים משמעותייים מאוד.





"צאלה נתנה לי את כלים מעולים, די מהר הרגשתי שינוי בזוגיות שלי ובעלי גם הרגיש והשתנה בהתאם. השינוי הזה היה יותר עמוק מכל הטיפולים הזוגיים הרבים שהיינו בהם. באופן מפתיע הדרך הזו באינטרנט הייתה מדויקת זה שמר על הפרטיות שלנו וזה היה נקי ונכון. עכשיו אני רואה בשיטה של צאלה תפיסת עולם- בני זוג יכולים לייצר שינוי אם הם עובדים בנפרד. והשינוי קורה בכל הבית, גם מול הילדים"


אז באמת יש לנו יכולת גדולה מאוד ליצור בשינוי בחיינו אם אנחנו מבינים את עצמנו ומשנים מה שברצוננו לשנות. בואו נחזור רגע להורות. ההורות דורשת ממנו כוחות שונים ותגובות שונות בכל שלב בהורות.

אלו דברים שלא בהכרח יצא לנו להתמודד איתם עד כה מול עצמנו או מול בן הזוג שלנו.

בזמן שאנו מגדלים את ילדינו אנו כהורים מתמודדים עם תכנים רגשיים ופסיכולוגים עמוקים שאנו מודעים אליהם הרבה או מעט או בכלל לא כמו למשל זיכרונות ילדות,חסכים בילדות, פצעים מהילדות, הנאות בילדות וכו..

עולים בנו כל הדפוסים שלמדנו בילדותנו, מה שראינו בבית ואנחנו רוצים להמשיך , מה שראינו בבית ואנחנו רוצים לשנות, אירועי ילדות, חוויות, פצעים, חסכים וכן הלאה. הפתרון: כמו שכבר אמרנו שאחד הדברים החשובים בזוגיות זה החיבור לעצמנו, המועדות לעצמנו כך גם בהורות.


בשביל לאפשר לילדים מרחב אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו מחרב ללמידה להתבוננות ולהסתכלות פנימה. אם נאזור אומץ להסתכל פנימה, להקשיב לעצמנו, ולרצות להתקדם זה יעזור לכך שיהיה לנו יותר טוב כהורים כבני זוג וכבני אדם. הרבה פעמים זה פחות משנה מה בדיוק נבחר לעשות בהורות, יש המון שיטות והמון כיוונים, מה שכן ישנה זה איך נעשה את זה.

דוגמא: איך מענישים את הילד? האם תוצאה למעשיו? האם לא קשור למעשיו? אני מאמינה שבהורות טובה אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, זה מה שהופך הורה טוב להורה טוב. הורה שמוכן להסתכל פנימה באומץ ולעשות דברים מתוך התבוננות וחשיבה. למשל אם יש הורה שיש לו חוסר מהילדות שלו , אם הוא לא מוכן להסתכל לזה בעיניים סביר להניח שהוא יפעל מתוך זה, הילד שלו יפסיד כנראה במצב כזה. אותו דבר בזוגיות. אבל אם נסתכל על זה מהצד החיובי של זה, כי כפי שאתם בטח יודעים הכל תלוי דרך איזה משקפיים מסתכלים אז זו בעצם הזדמנות לצמיחה וגדילה.

כל החיים שלנו הם צמיחה וגדילה, הן פיזית והן נפשית ילדים הם דוגמא טובה לכך, מדהים לראות איך שהם גדלים ומתפתחים. הבעיה קורת כאשר הגוף כבר סיים לגדול, ואז ישנה מציאות שגם את הנפש שוכחים לגדל, וזו הטעות המרכזית שלנו גם כבני אדם באפן כללי אך בטח ובטח בתור בני זוג ובתור הורים אנחנו דואגים להשקיע בהכל,בגדים, משחקים, אוכל, בית, ניקיון, סדר, חוגים , חינוך וכו… אבל את הדבר שמנהל באמת את חיינו אנחנו שוכחים, הנפש שלנו, של בן זוגנו ושל ילדינו.


אם רק נשים יותר לב לנפש נגלה כמה אחרת יכולים להראות חיינו.

אם רק נזכור בחינוך הילדים כמה הם מביטים עלינו ההורים, כמה הם לומדים מהקשר שלנו, כמה הנפש שלהם נבנית מהדרך בה אנחנו כזוג מתנהלים אחד מול השני, וכמה אנחנו שוכחים לשים לב לנפש הזו! שימו לב שהדוגמא האישית היא הבסיס והמפתח להכל כי הם מחקים אותנו תמיד. ולכן- אם אנחנו רוצים ללמד אותם קשרים בין אישיים, שזה אחד מהמפתחות הכי גדולים להתנהלות בעולם הזה, לחיי חברה, לזוגיות, לעבודה ולהסתדר באופן כללי עלינו כבני זוג ליצור קשר טוב בינינו, כי זו הדרך הטובה ביותר ללמד משהו שקשה להסביר, קשר.


יקרים מכל מה שדיברנו היום אפשר לראות ולהבין שישנו קשר הדוק בין טיב הנישואין לטיב ההורות, במילים אחרות חיי נישואין טובים עוזרים לבני הזוג להיות הורים טובים, זוגיות טובה ואווירה נעימה עוזרת להתפתחותם הנפשית של הילדים ולמיומנויות התקשורת הבין אישית שלהם.


אז אם באמת חשוב לכם הילדים שלכם, ואני בטוחה שכן! הגיע הזמן לשים את הזוגיות במקום הראשון, ואם אתם צריכים עזרה בזה, אל תהססו לפנות צאלה גז, תרפיסטית ומאמנת זוגית.